מונולוג
עומדת ילדה
עם ברכיים זבות
ושום אנייה לא
מתקרבת לחוף
עומדת ילדה מבריקה
עם מחשבות של חלום
ושום אנייה
לא מתקרבת לחוף.
משחקת בחול
בקליפות של עצים
ושרה שירים
נוגים
יש לה לב זהב
וחיוך של מלאך
היא אפילו בוכה
כשאישה
שהיא לא מכירה
שרה על עוף
שעומד על החוף
ציפור כנף
קטנה
בשירה
אהה... אה... א...
ממה שלי. אני מדברת אליך ועוד אנשים מקשיבים לנו, ואת יודעת, כמו שלימדת אותי, אני מתביישת. "עייב" היית אומרת לי, מגיל קטן למדתי את המילה הזאת, "עייב" - בושה. וידעתי אז, שצריך להתכנס. לכסות, לחייך ולהסתדר בשורה. מורשת ההסתרה.
והשורה הזאת הייתה כל כך טבעית לי, כל כך באופי שלי, כמו אצלך, הבית נקי גם אם אין בו כלום. נקי נקי. ובלי שום עצבים, לא כמו אצל אלו שאומרים שהן מנקות כי הן מתפרקות כך. אצלך היה בית נקי, כי היה לך לב נקי.
הו כמה שאני מתגעגעת אליך אימא, אפילו שלהיות על ידך היה כל כך קשה. היה קשה לי לראות אותך כואבת. קשה לי לראות אותך חסרה, מתגעגעת. את שהיית היפה בבנות, נזנחת. את ששרת ובישלת, ננטשת. איך אימא, אלוהים כל כך טועה לפעמים. ואת היית אומרת לי- מה עשיתי לו בשמיים שהמזל שלי כל כך שחור?
את אימא? היית כל כך טהורה. טהורה ורכה לגמרי. בלי עמוד שדרה בכלל. ובאמת, הוא התעקם לך, הלכת והתכנסת בתוכך, כמו חילזון שעושה ספירלה פנימה. ואח"כ לא ראית טוב, ואח"כ כמעט לא דיברת. זהו, נגמרו לך הדמעות והמילים והכעס.
לפני שהלכת לממה ובבה שבשמים, ביקשת שאגיד לאבא שיחזור. ככה, כאילו לא בגד בך, כאילו לא נפצעת, כאילו מהתחלה. והוא בא אליך אז, לטיפול נמרץ, ורק כשהצינורות היו תקועים לך בפה, ולא יכולת לענות הוא אמר לך: " אם את קמה מכאן, אני לוקח אותך אלי לאילת." כאילו המילים שלו יכולות לרפא את מכלול חייך אימא, שורה אחת שנאמרה בשלהי הימים.
ואיך קמת! יום אחרי ניסית לנשום בעצמך, מתאמצת על כל נשימה, פולטת אדים, ילדה קטנה בגוף של אישה מבוגרת. זה כואב לי אימא, כאב לי אז, וכואב לי היום להיזכר בזה. עם כל געגועי אני לא מבקשת בשבילך אפילו עוד יום אחד, אני בטוחה שכשהתפשטת מכל מכאובייך ועלית לשמיים חזרת להיות זוהרת. שכל היופי שלך מתפשט שם, כמו בכל התמונות שרואים שורה של נשים, ואת תמיד כמו היהלום שבכתר נוצצת. וכלום מזה לא היה לך בלב, לא ידעת כמה את יפה ואף פעם לא השתמשת בזה. כלום. וידעת לקבל אליך לבית כל אדם, יפה, מכוער, טיפש משוגע או חולה, כאילו כולם יפים כמותך, נקיים בהווייתם.
ממה, בעצם רציתי לעשות אתך חשבונות. איך אח"כ לקחתי את הסיפור שלך שנהיה לסיפור שלי, ואיך גם אני הרשתי לעצמי לאהוב מישהו שנתתי לו את כל ליבי והוא בגד בי. לא עם אישה, את יודעת אלוהים יצירתי מאוד, עם התורה, חחח ! טוב בטח ראית הכל מלמעלה. אבל הכי חשוב לי להגיד לך אימא, שעשיתי את מה שאת לא יכולת, שהוא גרר אותי לבתי משפט, ורצה לקחת ממני הכל, את הילד וכל הרכוש, אבל אני, אילנה אברהם, ההבטחה הגדולה של בית הספר, עמדתי שוב, כמו פעם בבית הספר- אל מול הקהל, והפעם היה זה שופט, ומסרתי עדות.
זאת הייתה העדות שלך אימא, כל מה שלא ידעת לתבוע מאבא, כל מה שלא היה איש שיקשיב לך, לי הקשיב השופט. והכי מצחיק שהוא חרדי מצפת. כל כך פחדתי שייטה לטובתו של מי שלבש לבן ואופל בליבו, זה שבשם הדת היהודית דרש ממני לפנות את ביתנו, ואני ברגע של הזדמנות הצלתי את נפשי ואת ילדי.
ממה שלי, את היית רכה כולך, ואני עשויה גם ממך וגם מאבא, ואבא ידע לאהוב וידע להילחם. וגם את זה קיבלתי ממנו, והקו הישר שאת הבאת יצר משהו יפיפה עם הקו הגלי שלו, ואני חיה את שניכם בתוכי, ולומדת לסלוח. לך, לו, ועוד מעט אסלח גם לי.
זהו ממה שלי, רציתי לקבל ממך הד על גבורתי. פחדתי נורא, כמו שאת בוודאי היית פוחדת לו היית צריכה ללכת פעם ראשונה בחיים לבית משפט, כמו שאת היית פוחדת לו היו מאיימים עליך שוטרים שלא תתקרבי לילד שלך, כמו שאת היית פוחדת לו היית צריכה לעמוד מול אבא וליישר אותו.
אבא יסלח לי. אני יודעת. אני חושבת שהנשמה שלו ליוותה אותי בכל התהליך הזה. הוא ראה הכל וקלט הכל כשבא לבקר אותנו ולא אמר מילה. באהבתו אותי ובבקשה שלו לסליחה, שלח אותי לעדות הזאת.
אוף אימא, היינו יכולים כולנו להיות כל כך מאושרים, כשעלינו לקבר שלך אבא צלצל אלי מאילת ואמר לי – תגידי לה סליחה. זהו, מילה אחת. ממה, סלחת?