התחלות חדשות בסימן חגים

הנה עברנו את ראש השנה, וכבר יום כיפור בפתח, ולא הספקתי לברך אותנו לשנה החדשה, ואני רוצה לעשות זאת באמצעות סיפור קטן על ראש השנה הפרטי שלי, ועל אווירת החגים בכלל, החגים שמגיעים בזמן הפיוטי של הסתיו... כשהחום הגדול נכנע לו, ורוחות מתחילות לנשב, ואיתן מביאות ריחות רחוקים, של אותו הזמן, כשנשבה אחותה של הרוח הזו, הסתווית..והיינו... איפה היינו?

אני זוכרת תמונה אחת של ראש השנה, הייתי כבת 7, אולי שמונה. זה מין קלוז אפ כזה, של רגע יחיד שבו משהו חדש נפתח, משהו שלא הכרתי, שלא ראיתי קודם.

זה היה משהו מאוד פשוט, אימא שלי פרסה על המיטה שלי ושל אחיי סדינים לבנים מכותנה, שאמרתם הייתה רקומה בהמון צלבים קטנים, צבעוניים, מעשה ידה. אף פעם לא ראיתי קודם את הסדינים האלה, ולא ראיתי אותה יושבת ורוקמת, והנה, פתאום הופיעו במלוא פשטותם והדרם, ונפרשו על המיטות.

וזה ראש השנה שלי, רגע קטן של התחברות הלב שלי ליופי של הרקמה, הפליאה על הופעתם, השתיקה שביקשה להקשיב למה שרצתה אימי לאמור, למה שהיא מעבירה לי מדור לדור. בלי מילים, בלי לשאול אותי אם זה מוצא חן בעיני, בלי להסב את תשומת ליבה של הילדה ללמוד. ככה היא חינכה אותנו, במעשים, גלויים, טבעיים, נקיים וחפים מכל ספק. ככה היא העבירה לנו את משמעות החג, בלובן של הכותנה, בהתמדה של הרקמה תך אחר תך שיצרו צורה, שהביאו שמחה ויופי.

וזה שאני מאחלת לנו כולנו לשנה החדשה, שחיי היומיום שלנו, שהם פשוטים כמו הסדינים הלבנים, שכל לילה , בסופו של יום, רגע לפני שאנחנו ישנים בהם, רגע לפני שאנחנו נכנסים לעולם החלומות, יהיו הימים רקומים באמרתם במעשה ידינו ויקשטו את היום שהיה. כל יום והמעשים שלו, כל יום ורקמת החיים שטרחנו ברצינות ובכובד ראש לרקום, כדי שבסוף תהא זו הנאה צרופה, מלאה צבע ויופי, שתקשט כל יום. לכל יום צבעוניות רקמתו, בכל סדין תהא חתימת ידנו ושנאהב את החיים שלנו, כמו באהבה ממבט ראשון. שנה טובה.

והנה, מיד בא לו יום כיפור, יום של הרהורי נפש, של התקדשות עם הכלל, ועם עצמנו בפרט. וזה לא משנה אם אתם צמים או לא, תודו שיש ביום הזה משהו מיוחד.

לפני שעברנו לגור בצפון, וזה היה בשנת 2000 כשעברנו לכאן- גרנו ברמת השרון, ושם יום כיפור היה יום האופניים. מלא ילדים, כמעט בכל הגדלים, שטפו את הרחובות הראשיים באופניים צבעוניים, נוסעים בכל כיוון, שמחים על החירות שניתנה להם, כך, בכביש , להיות אדוני העולם.

ואני חושבת על תחושת החירות הזו שנפתחת לילדים, כשהמבוגרים שבנו כבר מזמן שכחו אותה... ואם יש משהו שהייתי רוצה לבקש עליו סליחה ומחילה ביום כיפור, זה על זה, שהתקשחתי, שפעמים רבות מדי איבדתי אמון בחיים, שיש לי דאגות. כי הדאגה היא המקום שבו כבר לא כל כך בטחתי בחיים, שפחדתי שיקרו דברים מכאיבים שלא אוכל לשאת, שיצרתי מחיצה ביני ובין האושר.

אז איך מבקשים סליחה כזו, וממי? מעצמי, מאלוהים, מהאנשים סביבי? ומה אגיד?

חשבתי, מתי אני סולחת? ואיך? וראיתי שכשאני מרגישה מספיק חזקה, אין לי בעיה לשכוח, לסלוח, באמת לשים בפרופורציה את הדברים. אז ביום הכיפורים הזה אני מבקשת לסלוח לעצמי על החולשה האנושית שלי, על זה שאני לא תמיד בוטחת בדרך שהחיים שלי לוקחים אותי אליה, על זה שהדברים לא תמיד ולרוב האמת, אינם בשליטה שלי, ושבעצם, רוב הזמן, כמעט רובו, מישהו שם בשמיים שומר עלי ועל אלו שאני אוהבת, ומה שאני מבקשת מעצמי ביום כיפור הזה, זה לפתוח את הלב ואת העיניים ואת הידיעה להרגיש ולראות את כל היופי הזה, השלמות שיש בסך כל חיי, חיינו יחד.

ולכם קוראים יקרים אני מאחלת שהלב שלהם יהיה קל, שלא תחזיקו שם טינה, כעס, פחד, שתדעו לנקות אותו ביום הכיפור הזה בדרך שלכם, כפי שאתם יודעים, לפי המנהגים שלכם, ושנזכור כולנו להפריד בין עיקר לטפל, ונשמור על היקר לנו.

אומרים שביום כיפור החלק הקשה יותר הוא לא בין אדם למקום, אלא בין אדם לחברו. ויש גם בין אדם לעצמו, כאן אני מאחלת לנו כולנו, לפני יום הכיפורים, שנדע אנחנו לשחרר את עצמנו, שנדע לדעת ולהרפות ממה שכבר לא מתאים, בלב שקט, בלב שלם, ממקום של הודיה על מה שהיה, על המתנות שקיבלנו, האתגרים שעמדנו בהם, וגם...נסכים להודות בענווה איפה לא ידענו איך לנהוג, לא ידענו מה נכון, ושלפעם הבאה נהיה טובים וחכמים יותר.

איך מפרידים בין עיקר לטפל אתם שואלים? זאת באמת שאלה פשוטה, למרות שהיא נראת מסובכת. למה פשוטה? כי אנחנו יודעים לעשות את זה באופן אינסטקטיבי, בלי מחשבה.

תחשבו, מה קורה לנו כאן בעם שלנו, כשיש לנו סכנה? מה קרה לנו בקיץ האחרון? איך פתאום ידענו להתחבר, להיות נדיבים, להיות בגדלות נפש שכזו, עד כדי שהחיילים שלנו נתנו לנו את החיים שלהם ממש? משפחות שלמות, אמהות וחיילים, ילדים ובני נוער, זקנים וצעירים, כולנו היינו לב אחד, לב אוהב, ומלא בצער, בכאב, כשחייל נהרג, כשבעזה נהרגו ילדים ואזרחים. זה כל כך פשוט לדעת מה נכון, מה טוב, איך להיות אנושיים.

ואולי לא כדאי להגיע למקום קיצוני כדי לדעת מה עיקר, ועל מה חשוב לשמור, אפשר גם קודם, לעשות מין מסננת רגשית ונפשית שכזו, שמעבירה הלאה את הדברים הקטנים, השטויות, קטנוניות הנפש, שמנפה את מה שממילא מתכלה ונעלם, ומשאירה את החלקים הנפלאים שבנו, אלו שמזכירים לנו כי נבראנו בצלם.