בשבחי העוני

klj

גדלתי בשכונה ענייה.

לא, זה לא התחיל ככה. לפני כן היה לנו הבית הכי יפה בשיכון. אבא שלי, שהיה מוכשר מאד ליפות, צייר על הקיר בסלון זר פרחים ענק, גיאומטרי, ובתוכו שתל פרחים מצויירים. וזה היה הרבה לפני שידעתי שיש "טפט לקיר" בעולם. ופינה בחדר, בה הוא הביא שיח ירוק מטפס, מחיצה שקופה שעמדה על השיח, ואור מאחור. וגם, ציפורים קטנות שעמדו על השיח. זה היה בשנות השישים. אני זוכרת את ההרגשה המתרחבת הזו בלב, להסתכל על כל זה. התרחבות לב של ילדה.

אחר כך נפילה.

הפרטים כרגע אינם חשובים. אחר כך, לעבור לשכונה הכי ענייה בעיר, על יד בית המשוגעים. במקום הכי נמוך, שם פוגשים אהבה.

אני רוצה לדבר בשבחי העוני מתוך הזמן הזה שלי. כשיש לי כמעט כל מה שביקשתי מאלוהים. בעיקר יש לי בני משפחה אוהבים. אבל יש לי גם כמעט כל מה שאדם יכול לבקש בחומר. בית שהוא בית ואוכל, ספרים ומוסיקה, אוטו וכל מיני תוספות שיש לרוב האנשים, אך הן נדמות כל כך ברורות מאליהן.

אני רוצה לדבר בשבחי העוני בגלל המבט.

היינו בבר מצווה של בן אחי, והוא הזמין את שולה ואורלי, שהיו ילדות קטנות בכניסה שלנו, כשגם אני הייתי ילדה. אורלי ושולה כבר לא ילדות קטנות. קרו לנו אי אלו דברים במהלך חיינו. אבל היה רגע אחד, רגע הפרידה לשלום, כשהזמנתי אותן אלינו לצפון, אחרי שנים שלא היינו בקשר רציף, ששולה הסתכלה לי להרף קט בעיניים. והעיניים שלה אמרו לי "אני מכירה אותך, מכירה מבפנים..."

כשאדם עני, כשהוא בשפל המדרגה, אז, קשה לו לשמור על כבודו. ואנחנו שמרנו. זה על כבודו של זה. מעולם לא דיברנו על מה שאין, מעולם לא סגרנו את הדלת. אני זוכרת שכונה ענייה, כניסה מרופטת וכל הדלתות פתוחות. ומאחורי כל דלת, מטבח קטן, וסיר על הגז. וכל יום, הילדים יכלו להיכנס זה למטבחו של זה, לטעום מהסיר הקטן שעמד על הגז. סיר פלאי, שהספיק לכולם. שם, ברגעים האלה למדתי כבוד, הדדיות ואושר.

אני זוכרת כמה צחקנו. אני זוכרת כמה שמרנו ללא מילים על שאר הרוח, וההרגשה הטובה. מה שאי אפשר היה לשנות נדחק הצידה, והיינו אנחנו, אחים לבית, לשכונה.

אני כותבת את זה עכשיו, כי זה מעלה בי דמעות לדעת, שבזמן הזה, כשהמייל שלי מתמלא כל יום בעשרות הודעות שמזמינות אותי לדעת איך להרוויח עוד כסף, ועוד כסף ועוד כסף, אני נכספת למבט הזה של שולה, שאומר לי שהיא מכירה אותי, ואוהבת אותי משם, כשעוד לא היה לי כלום.