הכלה, קבלה

כשהייתי קטנה גרנו בהתחלה בשכונה יפה, שכונת השוטרים, כי אבא שלי היה שוטר, ואח'כ כשהחיים לא האירו פניהם אלינו, עברנו לשכונה אחרת, שנחשבה הרבה פחות.

בשכונה הזו, היו אנשים מדהימים, נדיבים ואותנטים – אבל אני לא ידעתי זאת. אני הייתי ילדה קטנה, שהחיים אילצו אותה לסגת אל איזור שהפחיד אותה.

ושם, בהתחלה, קראו לי השכנים "סנובית".

אתם יודעים, רגשות מתבטאים בגוף, תמיד בגוף, ואני זוכרת איך אני נכנסת לסוג של אילמות מול הסיטואציה. לא יודעת מה להגיד, לא יודעת איך להגיד, שותקת, נסוגה וסוגרת את הדלת.

מה הם חשבו? שאני סנובית.

מה היה אצלי? תחושת בדידות, זרות, קור ופחד. אני זוכרת שלא הבנתי את המילה "סנובית", לא ידעתי פירושה, אבל הבנתי שהם חושבים עלי משהו שאני יודעת שהוא לא. הרגשתי איך מלבישים אותי במין שמלה, עטיפה גסה שמכאיבה לי. ולא ידעתי איך, ולא ידעתי מה לעשות, וגם לא סיפרתי לאיש. שתקתי יותר.

לימים, למדתי איך לחצות את קווי הזרות, איך להתיידד בפשטות, להכיר באחוות האחים.

אז, כילדה קטנה וביישנית, לא ידעתי. ודבר הוליד דבר, נסיגה מולידה נסיגה.

היום נדבר על הכלה. קבלה של האחר. קבלה של עצמנו, של החיים ובכלל, קבלה את מה שקורה. נדבר על היכולת להיות בחמלה, בסובלנות, ובעיקר, בסופו של דבר, איך להגיע אל הידידות, השמחה עם שאר בני האדם, ועם רגעי ההווה שלנו.

כולנו מכירים את המשפט- שהעבר כבר איננו, העתיד עוד לא כאן, ומה שיש לנו הוא הווה. לחיות בזמן הווה, כפי שילדים עושים, לגמרי בחוויה, במלואם, בלי לחשוב על מחר, בלי לסחוב את אתמול, ובעיקר, בהתמסרות לאין קץ, בכוליותנו לרגע עצמו.

אז רגע, מה אני אומרת, שלהכיל זה גם לכאוב באותו הרגע, לכעוס באותו הרגע, כמו ילדים?

במידה מסוימת כן. הרי מתי אנחנו סוחבים את העבר אל ההווה? כשלא פרקנו אותו. כשלא עשינו משהו, ברגע האמת, כשלא מיצינו את החוויה הרגשית, במידה מסוימת, כשהלכנו נגד עצמנו, כשלא הכלנו את מה שעולה בתוכנו.

האם אנחנו יכולים לחזור להיות אימפולסיבים, אותנטים, אינסטקטיבים כמו ילדים? ברור שלא. מרגע הולדתנו אנו עומלים על איפוק, הסתרת הרגש הנולד, דחיית סיפוקים, נימוס, והתאמת הפרט אל חוקי הכלל.

היהודים שרים כך:

"מי אמר לך שאת מוזרה

ומי אמר שזה אסור

ומי זרק לך איזו הערה

תגידי זה סגור

מי אמר לך שאת מוכרחה

ומי לחץ אותך לקיר

בתוך כל מישהו את יכולה

לשמוע איזה שיר"

אז איך עושים זאת, לאיזה כיוון ללכת?

אתם כבר מכירים איך אני אוהבת לנוע, עם המילה. "הכלה" . כשכתבתי אותה, בלי ניקוד, היא הייתה "הכלה"- מחתן וכלה. וחשבתי, מה הקשר?

זה די ברור, הרי הכלה, היא המיכל, היא תכיל את הזרע בתוך הביצית ותוליד את הצאצאים.

עכשיו תראו איזה יופי, איך דבר מספר על דבר.

אני לרגע אנוע למקום אחר, למערכת החיסונית שלנו. מה אומרת המערכת החיסונית? דבר מאוד פשוט- כל מה שמזיק לי, אני הודפת, או מכלה. שימו לב לקרבה שבין המילים...זה מדהים שהכלה זה לקבל, ולכלות זה להרוס עד כלות.

המערכת החיסונית שלנו אומרת כך- מה שמועיל לי, אני מקבלת. מכילה, כי מה שמועיל לי הוא מה שמזין אותי. מקיים את היותי. והנה, היא מוכנה לקבל אל תוך גוף האישה זרע. משהו זר לחלוטין, שמים לב? זר-ע

והנה, למרות שהוא לכאורה "גוף זר", האישה בגופה מזדווגת איתו, והופכת אותו לחלק מעצמה. יפה נכון? עכשיו תראו עוד יופי. איך היא עושה זאת?

הביצית מקבלת אליה את הזרע במלואו. לא משאירה בחוץ זנב, לא שום חלק. היא לא אומרת כמו שרובנו אומרים, את זה אני מוכנה, ואת זה תשאיר מחוץ לדלת. היא מקבלת את הכל- ומזה שהיא מכילה אותו במלואו בתוכה, נולד ילד. נוצר הפרי. גם הכלה כך, מכילה בגופה את בן זוגה, בגופה ממש, וכשזה בא נכון, היא כל כולה מיכל של אהבה.

טוב, זה לא שיעור ביולוגיה, אבל זה שיעור חיים. אנחנו, בדכ' רוצים להכיל קודם כל את מה שדומה. את מה שאנחנו מכירים, מה שמדבר בשפה שלנו, ולא מאיים עלינו. תחשבו כמה הביצית שונה מן הזרע, לגמרי! אבל תודעת הביצית, אם נקרא לזה כך, מזהה, שהדבר שהכי נחוץ לה כדי להתפתח, הוא הזרע.

והנמשל ברור-

התפתחות והשבחה של המין והגזע מתחוללים דווקא כשיש מרחק. כשיש שונות. הפרייה שבין בני אותו המין מולידה את המעוות, החולה והחלש.

לאן אני חותרת?

אני חותרת לאותו מקום שמכיר בצורך להכיל את השונה, את מי שאינו דומה לי, את מה שהמערכת החיסונית שלי צריכה לבדוק בעומק, באמת מי יועיל ומי יזיק, כי לפעמים, אולי לעיתים קרובות מדי, אנחנו הודפים את מה שמועיל לנו. מפחד, תמיד מפחד.

וכאן יש לנו שני עולמות להתמודד איתם. האחד הוא להתמודד עם עולמנו הפנימי, והשני העולם החיצוני. גם כאן, מוביל הפחד, בתוכנו בפנים אלו הרגשות השליליים שלנו, ובחוץ, הפחד מרגש שלילי שמופנה אלינו מן הזרים.

נתחיל עם עצמנו- איך נוכל להכיל את עצמנו, את הרגעים הקשים שלנו, את הרגשות השליליים שעולים בנו אל מול מציאות מסויימת? החינוך שלנו מלמד אותנו להמשיך ללכת, להתעלם, להדחיק, לתפקד. רובנו, לא כולנו, נכון, רובנו, מעדיפים להמשיך הלאה ברגע נתון, ואח'כ, כשיהיה זמן, לעבד. איפה? מתי? ואיך? גם אם הגענו לטיפול, זה אומר שזה אחרי הזמן, לא מול מה שקורה ברגע הנתון, אלה מול אדם שלישי שבמסגרת מוסכמת מקשיב לסיפור שלנו אודות החוויה. ובנוסף, זה עולה לנו כסף לנהל את רגשותינו ולחזור לאיזון.

טוב, אני לא מתכוונת שמנהל שנתקל בקושי מול העובדים שלו צריך לפרוץ בבכי מול המיקרופון. אנו חברה שלמה שיש לה קודים מאוד חזקים, ומי שמפר אותם נענש.

אני מבקשת לפתוח נושא המתייחס לתרבות שלמה, לחינוך, להבנה, של חיי הרגש שלנו. כי הכלה אנושית מתייחסת קודם לכל להכלה רגשית. משהו קורה, והרגש עולה. ואז נשאלת השאלה- האם זה רגש לגיטימי, האם אפשר להחצין אותו? האם אענש בגינו? ילעגו לי, יכעסו עלי, ינדו אותי?

כן ברור, ישנם מקרים שזו סכנת חיים להעלות את הרגש, לתת לו מקום. במבצע צוק איתן שאלו אנשי התקשורת את החיילים אם הם מפחדים, מתגעגעים הביתה, ועוד רגשות רכים שכאלה. חשבתי לעצמי, לא, זה מחליש אותם, באמת זה לא הזמן והמקום לפתוח את זה. אני סותרת את עצמי? לא מרגישה כך. אני אומרת שיש הקשר בין ביטוי הרגש והסיטואציה, ואי אפשר להתעלם ממנו. ויש זמן ומקום לכל דבר. כשהחייל נלחם על חייו, אתה לא שואל אותו אם הוא מפחד או מתגעגע הביתה.

כמו תמיד אנחנו מדברים על דברים שחשובים ללב שלנו. היום נושא שיחתנו הוא הכלה, קבלה - של עצמנו, של הזולת ושל מציאות חיינו.

אנחנו נעים במקביל בכמה נתיבים, ואתם תראו איך לבסוף הם יתאחדו. אני חוזרת אל המערכת החיסונית. אל הביצית והזרע, אל החתן והכלה. מה לימדה אותנו הביצית? לקבל את הכל. מה לימד אותנו הזרע? לתת את הכל. הוא כולו נבלע בתוכה, לא משאיר לעצמו כלום, ושניהם כבר לא יהיו יותר לא ביצית ולא זרע, אלא משהו חדש, טרנספורמציה שלמה- תינוק. אדם בעולם.

למה אני הולכת לשם?

כי חוקי הטבע מלמדים אותנו היטב מה יצליח ומה לא. אין פשרות, אין חכמות, אין "כאילו" ולא "כמעט"

או כן, או לא.

אז איך נעשה זאת?

לכולנו ברור שחוסר היכולת שלנו לקבל את האחר, את השונה, את מה שאינו מוכר לנו נובע מפחד. הפחד של המערכת החיסונית הרגשית שנפגע. אבל להבדיל מהמערכת הפיסית, המערכת הרגשית נוטה לעיתים להתבלבל. וההתפתחות האנושית שלנו דורשת מאיתנו לעשות את הבלתי יאומן, להפוך אוייב לאוהב. זו יכולת התמרה שאין שני לה, כאילו לא משנה מה נאכל ואיפה נהיה, הגוף שלנו ידע להפוך כל דבר למזון מטיב, איך אפשר?

בשבילי, כפי שאני רואה זאת, הדרך היחידה, היא לחזור למקור. למקום ממנו באנו כולנו לפני שינוי השפה, לפני שינוי המנהגים, התרבות, תפיסת העולם. ישנו מקום, בהוויה שלנו שכולנו יודעים איך להגיע ולגעת בו, שהוא המכנה המשותף להיותנו בני אדם.

איך אנחנו יכולים להתרגש מסרט מקומי יפני? אנחנו לא דוברים את השפה, ולא מכירים את התרבות, והאמת, בהתחלה לא הבנתי למה הם כל הזמן מדברים במין תקיפות כועסת כזו, צליל השפה... אבל מספיקות חצי שעה באולם חשוך עם מוסיקה כדי שהדמעות ירדו. איך?

כל שנאה היא תוצר של אדם נבער מדעת המלבה ברגש של שנאה את ילדיו, סביבתו. כל כך קל להסית לשנאה, כי כל כך קל להצית פחד. וכך זה גלגל שלג, שמי שמפחיד – אותו שונאים, והוא ששונאים אותו- שונא יותר, ומפחיד יותר, וכך אנו נמצאים במעגל אינסופי של פחד ושנאה.

ומה נותן לנו השונא? שמתוך פעולותיו של השונא, אנחנו לומדים את הקווים האדומים שלנו, שאף פעם לא נחצה, דברים שלא נעשה ויהי מה. הוא שולח אותנו להשתדל לזכור את המכנה המשותף, ולכבד את השונה. שנאתו של השונא - ושימו לב, ההבדל בין שונה לשונא הוא רק חילוף ה' בא' - מדגישה לנו מה לא לעשות: אף פעם לא לכפות על האחר את עצמנו, לא משנה במה הוא או אנו מאמינים, ובטח שלא בשמו של האלוהים נרשה שיעשו עוולות ופשע, לא כלפינו ולא כלפי זולתנו.

אנחנו חיים בתקופה חשוכה, בה נעשים מעשים מעוררי חלחלה. התלבטתי אם להביא את השיר "יונתן" שכתבה יונה וולך ושפי ישי שר כל כך יפה, כי השיר מזעזע. ובסופו, בגלל שאני מכירה את שפי מקרוב, והוא אחד האנשים הכי נדיבים, עם הלב הכי אוהב שאני מכירה אמרתי לעצמי, בידיים של שפי, זה אפשרי. כן נקשיב לזה, כי הוא שר על ילדים שונאים, נבערים, שעושים מעשים שאנשים בוגרים עושים לאנשים אחרים. ממש כמילות השיר. זה מצמרר, מפחיד, מזעזע, ובכל זאת. הקיצוניות תוליד את המתינות. הטוב תמיד יביס את הרע.

יונתן מילים: יונה וולך לחן: שפי ישי אני רץ על הגשר והילדים אחרי יונתן יונתן הם קוראים קצת דם רק קצת דם לקינוח הדבש אני מסכים לחור של נעץ אבל הילדים רוצים והם ילדים ואני יונתן הם כורתים את ראשי בענף גלדיולה ואוספים את ראשי בשני ענפי גלדיולה ואורזים את ראשי בניר מרשרש יונתן יונתן הם אומרים באמת תסלח לנו לא תארנו לעצמנו שאתה כזה.

מה אנחנו צריכים כדי להיות מוכנים ויכולים להכיל את הרגשות השליליים שלנו, את מה שהאחר מביא, גם אם הוא שונה לחלוטין?

זה פשוט. המילה אומרת. ראשית לכל, מיכל. כלי קיבולת. עכשיו, זה לא כזה פשוט. כלי קיבולת הוא כלי קיבולת רגשי. כשהאדם נמצא בינקותו, כלי הקיבולת הרגשי שלו מוכן לעיבוד, לליטוש ועיצוב. ומאוד חשוב, איך מעצבים את הכלי הזה- אם יוצרים בתוכו מגבלה, מצרים אותו, נקבל כלי קיבולת קטן, חלש, פגיע. כל דבר שונה שנרצה להכניס לתוכו לא יתקבל. זה יוליד שנאה, נידוי ופחד.

לדעתי, חינוך הוא כלי נהדר לבנות לאדם כלי קיבולת גדול, רחב, שיודע לזהות היטב בין טוב לרע, ולקבל כמה שיותר טוב לתוכו.

אך הגודל לבדו לא יספיק, הכלי צריך שתהיה לו העצמה והגמישות להכיל את מה שאינו דומה לו. שתהיה גם סיבולת להחזיק את מה שמרגיש זר, כי ברגע הראשון, זה יכול להפחיד.

אבל... אם המערכת הרגשית בנויה היטב, היא יודעת את מה להדוף, אבל גם מזהה במהירות את מה שיטיב, את מה שיפרה, את מה שיוליד אצלה השבחה ובעיקר פריון. משהו חדש נוסף, ומשהו חדש יוולד. עושר אינסופי.

לילדים יש את זה באופן טבעי, התלהבות מן החדש, סקרנות לראות עוד ועוד, לחוות, להתחבר.

ופה אני מבקשת לעשות הבדלה מאוד ברורה שבין הכלה לקורבנות. להדגיש, כי הכלה, היא ידיעת הטוב, וקורבנות היא להסכים כי אדם אחר יהיה רע, רע מאוד כלפינו. ולזה צריך לחנך לא להסכים. בשום אופן. להכיר את הקודים, לזהות, כמו מערכת חיסונית משוכללת. להעיף.

וכאן אני משמיעה את השיר שכתב נתן אלתרמן, "זמר שלוש התשובות". אני חושבת שתוכלו לנחש בבירור, מה דעתי על האישה שמוכנה לכל, רק לא לשכוח את אהובה. האם זו הכלה או קורבנות?

נתן אלתרמן הוא אמר: "אם תלכי אחרי לא קטיפה תלבשי ולא משי יהיה מר עד בלי כח אולי" אז אמרה היא: "לאט, כח יש לי אם צריך אתהלך בסחבות כלובשת קטיפה מבריקה אם צריך אקרצף רצפות ואהיה בעיני כמלכה. כל אשר תבקש ותשאל אעשה ואוסיף לשמוח יהיה טוב, אהובי, יהיה קל לעולם לא יחסר לי כח" אז אמר: "מה יהיה אם אבגוד ואותך אעזוב מיותרת בלילות ארוכים לחכות עד שובי מזרועות האחרת?" "אם צריך לחכות אחכה" כך אמרה ופניה באור. "אם צריך לא לבכות לא אבכה העיקר שאדע כי תחזור כל אשר תבקש ותשאל אעשה ואוסיף לשמוח יהיה טוב אהובי יהיה קל לעולם לא יחסר לי כח" אז אמר: "מה יהיה אם אגיד כי עליך לקום וללכת ולשכוח אותי ושנית לא לשוב כי לרחוב את מושלכת?" היא רק רגע שתקה ותחייך אז דברה ופניה ככפור "אם תאמר לי ללכת, אלך, אם תאמר לא לחזור, לא אחזור. אך דבר רק אחד אל תשאל אל תאמר לי אותך לשכוח כי את זאת אהובי לא אוכל בשביל זה לא יהיה לי כח.

בבגרותנו, היכולת להכיל את האחר יכולה לבוא מעוד מקום. ממקום של חמלה. לדעת, שמה שאנו רואים מולנו, אותו אדם שלרגע לא שפר גורלו, הוא אנו עצמנו, ולהושיט יד.

יש לי סיפור קטן. כשהתגייסתי לצבא, באופן התמים ביותר כששאלו אותי לאיזה בסיס אני רוצה להגיע, אמרתי, "הכי רחוק שיש". אתם יודעים רציתי להגיע לחדש, למרחבים, למקום בו לא הייתי. ככה זה כשזה בדמיון, וממש לא כך כשזה במציאות.

אני זוכרת את עצמי יושבת לבד באוטובוס שנסע לרפידים בסיני. שעות על שעות, מחזיקה בידי תפוז שאימא שלי הביאה לי, ואין לי שום חשק לאכול.

כשהגעתי לפנות ערב לבסיס הענק חשכו עיני. הכניסו אותי לחדר גדול, שהיו בו המון מיטות זו לצד זו, ואחת מהן נועדה לי. היו שם המון בנות קולניות, פרועות... זוכרים אותי אז? שקטה, מסוגרת... לא ידעתי איך להתחבר איתן, הייתי המומה מהבלגן. מה עשיתי? כלום. הייתי שקטה יותר.

והנה, למחרת נגשה אלי נערה מסוג אחר, פנתה אלי ואמרה לי שהיא מזמינה אותי לחדר שלה, יחד עם עוד שלוש בנות. היא סיפרה לי שהן הסתכלו עלי, ראו שאני שונה, והחליטו לחלץ אותי מן המהומה. לא הייתה אצלן עוד מיטה, ברור, אבל שמחתי כל כך לישון על מזרון ברצפה, בשקט ובאחווה האנושית שהן הציעו לי.

וזה מה שהרגשתי, שהן הכילו אותי בעומק. הן ראו, זיהו ועשו מעשה. את הנכס הרגשי הזה, של החוויה שהעניקו לי, אני נושאת עימי עד היום.

הכלה תמיד קשורה לכך שמישהו רואה אותך בעומק, מזהה אותך ומקבל אותך במלואו אליו, יש לו מקום בשבילך.

הכלה אינה מבקשת לשנות אותך, אינה שופטת, אינה מתאימה אותך אליה. כל חיינו דורשים מאתנו התאמות, וכאן, קבלה פשוטה.

נכון, זה לא נוח בתחילה להכיל מישהו אחר, ולא תמיד יש מקום, אבל תמיד יש מקום, לא כך? כשהייתי קטנה, בליל הסדר כל הדודים והדודות והילדים היו באים אלינו הביתה, ונשארים ללון מפוזרים בכל חדרי הבית, על המיטות וגם על הרצפה, וימים שמחים כל כך היו אלה! תמיד יש מקום, אם יש גמישות וסיבולת.

ומה בקשר לעצמנו? איך להכיל את הרגשות הקשים המתעוררים בנו כלפינו וכלפי אחרים?

אפשר לאמר זאת בפשטות. לזכור את המכנה המשותף, וזה שהרגשות הקשים האנושיים משותפים לכולם. לכולם יש כעס ופחד, אשמה ובושה, ועוד שלל צבעים שאינם נעימים לנו או לזולתנו. לנסות להדוף אותם או להתכחש להם לא יועיל לנו, תשאלו אותי, הייתי אלופה בכך. אני יכולה לספר לכם מהחוויה שלי שלהסכים להיות שוב קטנה וחלשה לכאורה משחרר כל כך. במשך חיי הבוגרים, הסכמתי, בנקודות צומת קשות להתפשט מכוחי, מהפאזה של החזקה, הכל יכולה, זו המתגברת על הכל. וקיבלתי כל כך הרבה חמלה, והכלה, ונדיבות- וזכיתי בעיקר לראות את יפי נשמתם של אלה שרצו אלי לעזור ולאהוב אותי, בלי שביקשתי, בלי שאמרתי מילה.

אנשים יודעים לזהות, אנשים רואים מתי הדרך נפתחת אליהם, כשהלב פתוח לקבל. והם באים, מיד, בזרימה איתנה כדי לתת, בכל מיני צורות. יהיו שיביאו מילים טובות, ויהיו שיביאו מעשים ויהיו שיביאו חפצים ויהיו שיביאו כסף, ויהיו שישתקו אתנו יחד. חוויתי את זה בעצמה דווקא כשהייתי הכי פגיעה. ותאמינו לי, גם כדי להכיל את הטוב צריך מיכל, וגמישות ופתיחות. ואז... הנשמה מאירה. פשוט כך.