יציאה מקורבנות לעדות והחלמה, בעקבות השואה

הנכדות שלי מיה ונגה התאומות גרות רחוק ממני, זמן נסיעה של בערך שעתיים. כשאני באה אליהן, כל פעם אני ישנה במיטה על יד אחת מהן, כל לילה לסירוגין. בבוקר, איך שהן פותחות עיניים, הן עוברות למיטה שלי, להתכרבל ביחד, ואז הן מספרות לי.

מיה סיפרה לי שיש לה סרטים בראש. היא יודעת לייצר לעצמה כל מיני סרטים בראש, בדמיון שלה, והיא גם הסבירה לי את הטכניקה שלה, ואיך כדאי לי גם להיות כמוה. בסרטים שלה היא הקובעת, היא יכולה להזמין את מי שהיא רוצה, יכולה לרקום עלילה כרצונה, ויכולה לעשות סוף טוב.

לילה אחד חלמה מיה חלום מפחיד. היא חלמה שנגה והיא נמצאות בבריכה, והנה חס ושלום המים עולים על גדותם, ונגה טובעת. היא התעוררה בבעתה, ולא נרגעה. וכך סיפרה לי, שהתמונה חזרה שוב ושוב לראש שלה, וכמה שהיא גרשה אותה התמונה חזרה, ומיה בכתה נורא ואפילו אמא לא הצליחה להרגיע אותה. אז היא ניסתה להעביר את החלום לסרטים שלה, וזה לא הצליח, והיא ניסתה שוב ושוב ושוב, ובסוף היא שמעה שזה עבר ל"תיבה הקולית"- וכולנו צחקנו נורא.

חברה שלי, שהיא מומחית לדרמה תרפיה דיברה איתי על חווית הטראומה ועל איך המחשבות מציפות שוב ושוב במעגל אינסופי , הסיפור חוזר שוב ושוב, ללא הרף, מעין מחשבה טורדנית, אובססיבית שמבקשת פתרון.

נשאלת השאלה, מהו מנגנון זה, לשם מה נוצר, ומה התועלת שבו?

היום נדבר על יום השואה, ועל החשיבות של לספר את הסיפור, שוב ושוב, על מנת לעבד אותו, ולהרפות ולרפא את הנפש והנשמה. לעבור תהליך של זיקוק, זיכוך והתמרה לכלל עוצמה פנימית.

בדור שלנו, בתרבות שלנו, נעשה ברור לנו יותר ויותר, כי הקורבן צריך לדרוש דין צדק. כך הוא עם נשים שנאנסו, עם זקנים שהותקפו, או כל אדם שהפך להיות קרבן לאדם אחר, אלים, אכזר ופולשני.

המעמד הזה, שבו אדם עומד על זכותו לספר את הסיפור אל מול כל העולם ולבקש צדק הוא מעמד מכונן, חשוב מאין כמותו, והוא היחיד שיכול להביא מזור אמיתי לקורבן. המאזניים עוברים למצב חדש, העיוות מתוקן, הפוגע נענש, והקורבן יכול לשחרר את הסיפור, את קורבנותו.

החלק הקשה בכל האירוע הזה, הוא ההיזכרות, שכן הקורבן מנסה לשכוח. הוא לא רוצה לראות את התמונות, ולא פעם, באמת, אנשים שעברו חוויות קשות מנשוא, חווים שכחה זמנית או קבועה הקשורה לאירוע עצמו. הנפש אינה יכולה להכיל.

אני מאמינה שכל אדם יודע בתת המודע שלו את ברירת המחדל שלו, ויודע את אומדן כוחותיו. אך אלה, שכן מסוגלים לזכור ולעמוד במעמד הקשה של ההיזכרות לצורך דרישת משפט צדק, אלו הם האנשים שיעלו את כולם מן הבור, בור השכחה, הכאב והקיפאון. שכן, כל טראומה שאינה מעובדת, סופו של אדם שלא יוכל לנוע הלאה, משל הוא פוחד שבאקראי, כשיהיה הכי פחות מוכן לכך, יפגוש בה.

ההיזכרות אכן מייסרת, התמונות עולות, הכאב מציף, האובדן של כל מה שנלקח ולעולם לא ישוב להיות כשהיה- מרסק. אפשר לשאול, בשביל מה צריך את זה, בשביל מה צריך שוב לחוות את הקשה מנשוא?

מסיבה אחת פשוטה, זו הדרך היחידה לצאת ממחשבה אובססיבית, מתקיעות בתוך הכאב, או מתקיעות מפחד לזוז ולפתור את מה שמבקש תמורה, התפתחות, התפכחות ותנועה קדימה.

כל פצע שהחלים הביא שחר חדש, לפני כל בוקר, ישנה דממת החושך. הפצעה של קרן האור הראשונה, יוצאת מן החושך הגמור, אל יום חדש.

כשהקורבן שותק, מדחיק את כאבו, מרגיש מבודד מבלי מגן, בתוך עולם עויין שאיפשר שיפגעו בו, המחלה הופכת למחלה כרונית. שקטה, הפרעה קבועה שמתחת לפני השטח. על פניו, החיים המשיכו, משפחות חדשות נבנו והניצולים שותקים שתיקה רועמת. שתיקה, שמאשרת כי עולם כמנהגו נוהג וכי אל מול הזוועה, שתיקה.

איך יסכים הקורבן לדבר בתוך עולם שכזה? לא יסכים.

אם כך, כפי שאני רואה זאת, מוטל עלינו, על דור ההמשך לספר את הסיפור. אך לא נוכל לספרו אם לא נקשיב לו, אם לא נדע את הפרטים הקטנים. כי כמו בכל משפט, על מנת להוכיח טענה, גם אם היא ברורה כשמש בצהריים, יש צורך להביא את ההוכחות, את האירועים, את הזמנים, השעות והמאורעות.

וכל זה, נמצא אצלם, אצל הניצולים הבודדים שנותרו, אצל אלו שסיפרו, שצילמו, שתעדו בליבם, לעיתים בלשונם, או מחשבתם את האירועים.

והשואה לא הייתה אירוע יחיד, בודד, שקרה במקום קטן. זהו אירוע המוני, טראומה כוללת, ענקית, של המוני בני אדם, על פני שטח טריטוריאלי עצום, במשך זמן ארוך, ארוך מני קץ. לא יום ולא יומיים, חודשיים או שנתיים. משך זמן מספיק על מנת לצרוב את החוויה עמוק בנפשם של המוני אדם. אמנם 6 מיליון נכחדו, אך נצרבו בנפשם של רבים יותר. ואלו שנותרו, הם אלו הנושאים את הסיפור, את המסר.

כשהייתי ממש קטנה בבית ספר יסודי, והמוסדות לא ידעו איך לנהוג עם הזיכרון, לקחו אותנו לראות את זוועות השואה. החוויה הזו הייתה יותר מדי בשבילי. מפחידה, מזעזעת ובלתי מובנת. למה הראו לי את זה? מה אעשה עם האימה? לדעתי, זה ממש לא מתאים, לא במקום, לא בגיל, לא בזמן- עוד סוג של אינוס של הנפש לחוות זוועה. זוועה על זוועה. אז איך זוכרים? איך משמרים סיפור, אירוע, זיכרון, מורשת?

בשבילי, סיפור קשה יש לו משמעות אם הוא מוביל למורשת חדשה. להבנה חזקה שיש לנו כוח, יש לנו מודעות, יש לנו ראייה חדשה המזהה מיד את הכוח שיכול להרע.

אני חושבת שאחד הדברים שקשים לקרבן, הוא החלק שלו בסיפור. לא מן הנמנע שהקורבן חוזר שוב ושוב לבדוק את מעשיו שלו. הביטוי שהיה שגור כשאני למדתי בבית ספר "כמו צאן לטבח" הוא משפט ביקורתי שהעם שלי אמר על עצמו. איך הלכנו כמו "צאן לטבח?" איך לא זיהינו, איך הסכמנו, איך לא התמרדנו? אני זוכרת איך המורים שלי הדגישו שוב ושוב את מרד ורשה. כמו לאמר, לא היינו צאן לטבח, הייתה בנו עצמת ההתנגדות, הלחימה על הערך, על החיים גם אם התוצאה הכללית הייתה שואתית.

למה חשוב לקורבן לחזור אל עצמו ולבדוק את עצמו? בפשטות, כי תמיד הוא גם חלק מן הסיפור. תמימות היא לא טיפשות. ותמימות שמביאה לאבדון מבקשת הסבר. זה תמיד כנגד החלק ההישרדותי, החייתי, האינסטקטיבי. תמימות בדרך כלל אינה ממהרת, אינה מגיבה באינסטינקט הצלה. תמימות מכוונת אל הטוב, אל החיברות, אל האמונה כי אין רע בעולם. ותמימות שנוצלה באופן מחפיר חוזרת אל עצמה ושואלת- עשיתי נכון? פעלתי טוב? הרי פגעתי בעצמי, לא הצלתי את עצמי ברגע הנכון. לא קראתי טוב את המציאות, לא הבנתי את הרמזים, הייתי תמימה.

כשאנחנו רואים איך רוב האנשים נענו לקריאות, איך הם באו לכיכרות, כמה לא חשבו על הנורא מכל, או לא חשבו שהם יכולים לצאת כנגד זה. חלקם כן, חלקם הבינו כי צריך להימלט, לברוח. אבל שישה מליון איש, זו כמות עצומה של אנשים, עצומה. מה קרה כאן?

הסיפור יפענח. כל סיפור של קורבנות אל מול רוע מוביל דרך פסיעות מאוד קטנות מתחנה לתחנה. רק השחזור של כל תחנה יכול להסביר לקורבן את התבנית של התפיסה שלו, המודעות או חוסר המודעות שלו, וליצור תבנית חדשה.

לא קל ליצור תמונת עולם חדשה, תפיסות חדשות, עמדה בעולם. המשפטים שאנחנו אומרים כאן בארץ ישראל הם "לא עוד"- זהו, למדנו את הלקח. אנחנו רגישים עכשיו מאוד לסימנים, לתנועות, ולעיתים זהירים מדי, רואים בראש ומרגישים בלב את האימה, עדיין כאן.

החלמה מטראומה כוללת בתוכה חוויה גדולה של אובדן. בעיקר אובדן התום, הפתיחות, האמונה הבסיסית המולדת כי העולם יפה, חומל ומטיב. זהו אובדן שלעולם לא ישוב להיות כשהיה, ולכן, נראה לי כי הדבר החשוב ביותר בהחלמה של אדם, עם, או קבוצה - מטראומה שנחוותה- היא לא לוותר על הערך. לא לוותר על האמונה בתום, בטוב שבעולם, ביושרה, בהגינות.

ככל שהקורבן מספר שוב את הסיפור ודורש צדק והעולם נענה לו, כך הוא מתחזק בליבו להבדיל בין רע לטוב. כן, פגשנו את הרע מכל, אך פגשנו גם את הטוב. כל הטוב שהתגלה בזמן אימה שבין האנשים, ישנם אינסוף סיפורי גבורה, סיפורי חמלה, סיפורים נשגבים על מה שאנשים טובים עושים בזמן רע, רע מאוד. וזה כשלעצמו יוצר הבדלה נהדרת שבין רע לטוב. כשרע מאוד, גם הטוב מאוד יוצא לאור.

וזה סיפור המעשה. לחזור ולספר, לחזור ולאסוף את הערכים שלא נוותר עליהם, על תמונת עולם מוארת, נאורה, זו שאינה מאפשרת לרע להתקיים, זו המנקה מן החברה את הרוע, חומלת את הפרטים שבתוכה, שמביאה הומניות ואנושיות, ששומרת על החלשים ומאפשרת להם להביא תום, פתיחות ואמון בבני אדם.

העולם הוא מקום טוב, והכוח האמיתי נמצא אצל הטובים, וכשהטובים לא מאפשרים לרעים לעשות כרצונם, הם שומרים גם עליהם, על הרעים, מפני הרע שבתוכם.

השואה היא סיפור נורא, קשה לעיכול בכל היבט, וחשוב לספר את הסיפור מעמדה שמאפשרת לקורבן לחזור אל הערכים הראשוניים שלו, שאמנם הובילו אותו לאבדון, אבל עכשיו, כשהוא מבין את עוצמתו לדרוש דין צדק, הוא יעמוד לעדות, מול קבל עם ועולם, יספר את הסיפור וירגיש את התמורה שחלה בו. לא כמו צאן לטבח, לא בחולשה, לא בטיפשות, אלא מתוך אמונה כי יש טוב בעולם, וכשיש רע, אפשר להילחם בו ולמגר אותו. זוהי התמרה מפוארת, משובחת המחזקת את הטוב ומוסיפה לו גוון שלא היה בו קודם, מעשירה אותו.

לסיום, אני מבקשת לאחל לנו, שנדע איך לספר סיפור מורשת. כל כך חשוב לא להעיר שוב את הזוועה, כזוועה לשמה. חשוב לשזור בכל סיפור את המשמעות, את הרעיון המוביל, את הביטחון הבסיסי, שכן, כך קרה לנו, וזה קרה לנו כי היינו טובים, כי האמנו בטוב, ולא היה רע בתוכנו. ועכשיו, כשפגשנו את הרע, נדע לזהות אותו, נדע להלחם בו, ולא נוותר על הערכים ההם, הראשוניים. נשאר תמימים, בעלי אמונה ואוהבים, אבל הפעם להבדיל, נדע איפה, עם מי ואיך.

ביום הזה, אני מאחלת לכולנו, שכל אחד מאיתנו, שיש לו פצע, ולמי מאיתנו אין? שימצא החלמה שלמה. שיוכל לספר את הסיפור שלו מעמדה שמחזקת אותו. עמדה שנותנת לו שוב את החלקים הטובים שבו, עם היכולת להתנגד לרוע. לא נשפוך את התינוק עם המים, להפך, נחזק את היופי שבנו, את הטוב.