אהבת עולם
3.11.1995
כשאמר לה האיש האהוב כי הוא מרגיש שהוא מכיר אותה מאז ומעולם, התייחסה לכך כאל קלישאה מנומסת, של מי שמבקש לחצות את גבולות הזרות במהירות, ולפייס מחיצות של זמן ומקום.
ובכל זאת, למרות שחשדה בו, יכלה למצוא בתוך נפשה, את הגעגוע החריף להיות איתו בקשר יומיומי הדוק.
איש זר היה מסתובב סביב מיטת חולייה, מפציר בה את יופייה.
והיא, שיופייה הפך להיות סמוי יותר ויותר עבורה, הייתה במבוכה עוקבת אחר גופו הגמיש התר סביבה, מקיף, ומחפש לה מרגוע.
לימים יעניק לה את גופו, כמתת אהבה, ברגעים הכי לא מתאימים שיש.
לימים היא תתגעגע אל ריחו, כאל תמצית נישמתו, וראשה ייסוב אחר כל אדם ברחוב, שיזכיר ולו במשהו את דמותו.
הוא יפלח את משא זיכרונותיה, את משא נשיותה, יופייה, חכמתה.
שליח האהבה שבא אליה, היה מזכיר לה נשכחות מימים שהיו בם יחד, ללא תמונות, אפופי ריחות אהבה קרובה כהבל פה שנושמים אוהבים זה בתוך זו.
מרגע שנתנו ביטוי חריף לאהבתם, היו יודעים שיאלצו ללכת ממנה, לחזור כילדים רכים שנחשפו אצל שניהם רגישותם ופגיעותם.
הוא היה נחוש, והיא הייתה מתפתלת מול החלטתה, שהייתה רק ההד להחלטתו, הסכמה אילמת למה שאי אפשר לשנות.
העצב שהיה בא על שניהם, ברגעים של אובדן, היה רך וסמיך, והם היו נושמים אותו באותו הקצב, ליבותיהם פועמים יחד, עיניהם נעצמות באותו העפעוף.
הוא בקש לתת לה סימן.
"דגים אדומים", כך אמר לה, "זכרי, אם נשוב להיפגש בחיים אחרים, ויבוא אדם, שונה ככל שיהיה, ויאמר לך: "דגים אדומים", אהיה זה אני, וכך תזהי אותי, ובפעם הזו, נישאר זו עם זה לנצח."
וכשהיא הייתה אומרת לו, כי אל מותה היא הולכת בלב שקט עימו, היה מחייך אליה את צחוקו המאיר, ושואל במשובה, "ולמה למות? "
וכך, היו מושכים את רגעי אהבתם ככל שניתן, עוצמים את עיניהם לנוכח הזמן הקוצב להם את שהייתם יחד, נפרדים לשלום בכל פעם כאילו נקרעים חלקים מגופם.
היא הייתה נצמדת אל בגדיו, אוחזת בחוזקה, ומאלצת אותו לתלוש אותה משם, ולשחררו אל משא חייו.
דברים מעטים יכול היה להעניק לה, ובעיקר היה שולח לה פרחים מרהיבים שהיו מפעימים את ליבה, ושמים מילות אהבה שלא ידע לאמר לה.
והיא, שהייתה נעשת אילמת עימו, הייתה מנסה להביא לו חפצים למינהם, שיתנו איזו אחיזה של ממש לאהבתם, אולם אלה לא הצליחו לתת בליבה את התחושה של נוכחות הגוף, וכך היו שניהם מנסים שוב ושוב לערבל את גופם זה בזו, וללכת אל העולם עם הזיכרון, שלא ימחק כדרך שמי הים מוחקים את ציורי החול.
כי להם לא היה בית, ולא מקום, ולא זמן, ולא כל התרה למימוש אהבתם.
זרים לחלוטין, וכל כך דומים בתמציתם, נאלצו להסכין עם בדידות אהבתם, חשאיות הוויתה, והידיעה, ידיעת הלב, כי מאום לא יתירם זה מזו.
ואף כי לימים הפסיקו לראות זה את זו, הרי שלעתים, בעיקר בתחילת החורף, שאז היו באים גשמי אהבה לבקרם, היו ליבותיהם עוזבים את גופם, והולכים זה לקראת זו מעבר לגגות הבתים, חוצים קירות ודלתות, ונפגשים בהלמות מהדהדת זה לתוך זו.
ואז, הייתה שומעת את קול בכיו חרישי, בתדרים שאף אוזן אדם לא תוכל לשמוע, קורא לה בשמה, מבקש קרבתה, להיספג שוב בתוך גופה המתמסר, הנעתר, הגלוי, והמבקש להיספג בתוך הווית נשמתו.