הכפילה
1.10.1995
היה לה קשר רוחני עם נשים, והברית, ברית הריפוי עברה בינותם כמו בחבל סמוי מן העין, שיש לו כוח למשוך לכוונים שונים בשעת הצורך, לתפוס נשים הנשמטות מן הצוק, וגם אותה כמובן.
והיא אכן נשמטה כמה וכמה פעמים, ותמיד הופתעה לגלות שהיא קשורה בחבל בלתי נראה שמחובר לאזור חלציה, מקיף את מותניה, כמו אותו מטפס הרים נועז, הנאחז בזיז ונשמט אל תהום, מוחזק בחבלים, ומתנדנד באוויר עצום מעל גבהים מפחידים ואדישים לנפילתו.
היא הייתה מרפאה אנשים בזה שהייתה נוגעת בם, והם המתינו בקבוצות מאוגדות וממושמעות, על מנת שתגיע עד אליהם ותיגע בם, בידיה הנעימות.
הריפוי היה קצר מאוד ופשוט.
נגיעה קלה של יד, מבלי לשאול, מבלי לדעת על שום מה ולמה, מבלי לחכות לתמורה או אישור.
הייתה לה הרבה עבודה, והיא נדרשה למהר מקבוצה לקבוצה, שכן האנשים המתינו די הרבה זמן, והיא לא חפצה לעכבם יותר.
ובאחת הפעמים, כשהייתה עסוקה ומיהרה להיפרד מקבוצת האנשים שרפאה לפני רדת החושך, החזיקה אותה אישה אחת בחוזקה בקצה שמלתה וביקשה בקול תחנונים שתיקח אותה , אך הפעם, אל קבוצת האנשים האחרים.
היא נאלצה לתלוש את היד הנצמדת, מבטיחה כי תמהר לשוב, וכי פחד האובדן שווא ידבר.
היא תשוב.
האישה המתחננת עוד עמדה להביט בגבה המתרחק, בשובל שמלתה הנעלם.
קבוצת האנשים שהמתינו לה שעות רבות כל כך הייתה מחויכת כשהגיעה עדותם.
הם היו חבורת גברים עדיני מראה, לא גבוהים, מלוכסני עיניים וחלקי עור. איתם הייתה נערה, שהם עטפו בידיהם ברכות.
רכונים זה אל זה, ספק מחובקים, ספק נחים, לא זעו ממקומם למראה האישה שהגיעה באיחור.
היחידה שקמה בתנופה בהולה ושמחה הייתה הנערה בעלת השיער השחור והחלק, ריסיה ארוכים ושחורים.
" כל כך הרבה זמן חיכיתי לך, כבר לא יכולתי לחכות יותר."
היא מאוד חולה.
הגברים עדיני המראה היו מאוד רכים עמה, אולם הם לא יכלו לרפאה.
דבר מה אחר נדרש כאן, שלא היה בידיהם.
אכן, הם אהבו מאוד את הנערה החולה, והשתדלו לשעשעה בהלצות נעימות וקלות, והיא אמנם צחקה, ואהבה אותם בעיניה, אך כולם ידעו כי הזמן אוזל, וכי יתכן, שבתוך אווירה מחויכת זו, היא תמות, ומאום לא יציל את חייה.
ובדיוק אז, כשכמעט אפסה כל תקווה, והשמש שקעה, ושום כלי מעבר לא היה בדרכו אל הכפר הנידח, הגיעה האישה המרפאה.
הנערה קפצה לעברה מעבר לגזוזטרה הפתוחה בה ישבו כולם, ובלי אומר ומילים הצמידה את ליבה אל לב האישה.
האישה חייכה בהפתעה, נעתרת לה.
הן עמדו כך, מחוברות בליבן, רטטים חזקים עוברים ביניהן.
הגברים המתפעמים המשיכו לחייך, שמחים על ההצלה, שמחים על המראה ואינם חומדים אותו.
צבעיה של הנערה החלו מתחלפים, כל רטט מעצים את הצבע המופיע על פניה, ומשנה את מראן לחלוטין.
היא כבר אינה חלשה כלל וכלל, כל המחלה נעלמת לה כחלום חולף, עמידתה מלאת חיוניות ושמחה.
הגברים המשיכו לחייך בנעימות רבה.
הגיע הזמן לעזוב.
הלילה כבר ירד במלוא סמיכותו, הדרך הייתה חשוכה במיוחד, ואורות האוטובוס לא דלקו.
האישה ידעה שגורלן נקשר זו בזו, כי עתידות הן למות יחד, וכי אינן נפרדות.
היא ידעה כי סירבה לזו שאחזה בקצה שמלתה על מנת להצילה, וכי אין לה כל קשר למוות זה.
וכך נסעו בתוך חושך קטיפתי שלא איפשר שום ראייה של הדרך, כמו שני דולפינים קשובים.
הנערה הייתה מסיעה את האוטובוס, לא בטוחה בהחלטותיה, מסכנת את שתיהן.
ואז החליטה האישה המרפאה להתערב כנגד הגורל.
בקשה מהנערה לזוז, ובכוח ראיית החשכה שלה הייתה מנווטת את האוטובוס עד לפנייה לכוון ביתה.
שוב ניצלה.
היא חשבה, שאכן, הגיע זמן שחרור.
אך לא כך חשבו הכוחות המנחים אותה.
דבר מה נוסף נדרש לה.
כשהגיעה סוף סוף אל דלת ביתה, מצאה סמוך מאוד למפתן דלתה אישה השוכבת בתוך שברי זכוכית ועפר, שהיו מעין מיטת שבבי זכוכית גדולים ופוצעים, מלוכלכים בעפר, ומגודרים בקרשים מקושרים, שסמנו את גבולות מיטת ייסוריה.
היא הביטה מן האדמה מעלה אל האישה המרפאה ולחשה:" איני יכולה לקום, הזריעו אותי."
הייתה זו אישה ללא גבר, שלא יכלה ללדת, ותשוקתה לילד הייתה ללא גבול.
מבטה אמר את מלוא ייסוריה, את בקשתה לעבור למקום של נוחם.
כל מקום של נוחם לא נמצא לה.
היא קמה בכבדות רבה, מסתכנת באבדן הזרע, אבדן הילד הנכסף.
האישה המרפאה עצמה את עיניה למראה, וכשפקחה אותן, ראתה את האישה ללא גבר, עומדת על גבעה קטנה, והנה היא זקופה ואיתנה, עיניה כחולות כהות, מתבוננות לעומקי האינסוף, כעיני נביא עוור ורואה כל.
עורה היה שקוף ועדין, עולם שלם של עולמות חדשים פרוש לפניה.
האישה המרפאה נכנסה לביתה, סגרה את הדלת, מניחה לכפילותיה לצאת, ולהמשיך מסעה.
ךל