התעלומה
2.11.95
שני הבנים הקטנים ישבו על ספסל בחצר, ועל ידם ישבה האישה, קרוב מאוד אל הבן הגדול שהיה כבן תשע, שישב צמוד לאחיו הקטן, שהיה כבן ארבע.
שלושת הדמויות שציירו קו אלכסוני מתון היו מאוד קרובות זו לזו, ולקחו רק ממחצית גודלו של הספסל.
סביבם הסתובבו אורחים רבים שהיו מאנשיהם של הילדים, ושהאישה לא הכירה אותם.
זה עתה הסתבר לה כי שני הילדים הם בניה.
שני בנים ילדה, ושכחה.
היא לא יכלה לדעת אם הם זוכרים אותה, אם הם יודעים כי אמם היא.
היא לא הצליחה לזכור מתי ילדה אותם, וכיצד נעלמו ממנה.
היא, שידעה כיצד להיות אם לילדות בנות, שחיכו לה בביתה, נדהמה
לגלות את השינוי בליבה למראה שני הבנים הקטנים, שלא שלחו אליה כל רמז לכך שהם נעתרים לה.
לרגע היה נדמה לה שאפשר לפסוח על הרגע.
היא לא תגלה להם את היותה אמם.
היא לא תיקח אותם איתה.
שלוש בנות שהיא מגדלת לבדה העסיקו אותה די והותר, והיא לא הייתה בטוחה שיש מספיק מקום בליבה לעוד שתי נשמות חדשות, שלא פגשה מעודה.
ואז, קם הילד הקטן והלך ממנה פסיעות אחדות, והיא גלתה כי בעורפו טמון מוט פלדה שחיבר את ראשו אל גופו.
היא נזכרה.
היא ראתה את שניהם יחד בברכת שעשועים, שהייתה אפלה במקצת, שהשעה הייתה שעת דמדומים, ובמים היו הם, ועוד אנשים ספורים.
ולפתע, בתוך המשחק, נפל ראשו של התינוק, שתינוק קטן היה אז, ונפרד מגופו לחלוטין, נשמט על ידם.
מיד הרימה את הראש, וניסתה לחברו אל הגוף.
היא ידעה כי נואש הניסיון, וכי מעשה של תרמית הוא, תעתוע בעצמה, שהייתה תמיד בזמן מצוקה, מתכחשת לה, כאילו דבר פעוט הוא שראשו של תינוקה נפרם כך מעל גופו, כאילו היה מודבק בדבק קל.
ומאז, אבדה את זיכרונה.
והנה מסתבר לה כי ילד נוסף ילדה, בן נוסף, אף גדול ממנו, וגם אותו שכחה.
מתבוננת עתה בקפידה בפניהם של שני בניה האובדים, ראתה כי עיניו של הגדול ירוקות ועצובות, וכי פלומת ראשו של הקטן רכה ונוגעת ללב.
היא שאלה אותם על אמם, " האם יש להם אמא? "
לא. הם גדלים בקבוץ של סבם וסבתם, כשני ילדי הקבוצה, ללא משפחה, שני זרים תמידיים.
ליבה נכמר. היא מיד תלך להוציאם משם, תיקחם אל ביתה.
הקבוץ היה בעיניה בעל יכולת גדולה משלה, כי הם הצליחו באמצעות פלאי הרפואה ועושרם לחבר את ראשו של בנה הפעוט, אך אולי בכל זאת, הרי עכשיו, משהובהרה האמת, יתכן ואפשר יהיה להשיב כל דבר את כנו.
היא פנתה ברוך אל הילד הגדול, ידה מחבקת את כתפו, נוגעת בשולי עורפו של הקטן. שוב שואלת לשם אמם.
הם נקבו בשם איש, שהיה מצלם לפרנסתו אוכל, והיה נשוי לאישה שאבדה את אהובה הראשון.
הייאוש הציפה באחת.
אישה שאבדה את אהובה, וגעגועיה קורעים בה כל הזמן, לא תוותר על שני בניה המאומצים.
ואולי בכל זאת, אפשר יהיה להביא התרה.
היא נאבקה לגלות את תעלומת חיי הילדים, וכיצד קרה שילדה שניים, ואין היא זוכרת את הריונה, את לידתם.
רצה בין האנשים וחיפשה את פניהם של אלה, שהיה נדמה לה כי הם יודעים דבר מה על הילדים.
היו אלה אנשים שבאו להתארח במקום מגוריה, והביאו עמם את הילדים בדרך מקרה. אין הם מתכוונים אליה.
הם המשיכו בשאננותם.
כן, נכון, זאת היא שילדה את שני הילדים.
כן, בעלה מסר אותם לשני הוריו, הוא כל הזמן יודע.
הוא הסכים לכך, נעתר לחמדנות ליבה של אימו שרצתה בם. פעם אחר פעם.
כן, כל האנשים יודעים זאת.
וכשבאו היא ובעלה לבקר את הוריו, פעמים רבות נתקלה בילדים שיצאו משלייתה. הילדים לעתים זכרו, ולעתים לא.
היא אף פעם לא.
נחישות שקטה החלה מפעמת בה.
היא תיתן להם בית.
היא תאמצם אל גופה, ליבה, ותפייסם על שנים של פגיעות הלב.
הקטן כרך שתי זרועות קטנות סביבה, קורא לה " אמא ".
הוא ידע כל הזמן.
הוא חיכה לה, שתזכור.
הגיעה שעתם של האורחים ללכת.
נוזפת בעצמה, ומבוישת בפני האנשים על הפקרת בניה, היא שוב הולכת לחפש את האחראים על הילדים כי ישאירום עמה.
אין לילדים כל אחראים, ובכל זאת, הם יחזרו לקיבוץ. שם מקומם.
האנשים אורזים, הולכים לעבר המכוניות הגדולות שבהם באו.
היא מבינה כי לבד היא, מדברת אל חרשים שאומנם משיבים לה, אך תמיד את המילים הלא נכונות.
האנשים לקחו את הבנים הקטנים איתם.
הילדים הלכו בהשלמה שקטה, שהייתה בם מיום שנולדו.
היא הבינה כי דרושה כאן ערמומיות כלשהי.
שקטה, נתנה להם לנסוע, מביטה אל מכוניתה שלה, יודעת כי מסעה אך החל.