הסלמנדרה
27.8.1995
האשה הנצלת באש ידעה שהטקס הזה חוזר על עצמו שוב ושוב.
שוב תהפוך עצמה ללטאה.
שוב יקח אותה האיש הגרום בידו השמאלית ויקרב אותה אל תוך האש.
כך, במקום הומה בני אדם, שבאו לסעוד ליבם באוכל חריף וחושני.
האשה הנצלת באש ידעה שכל פעם, היא תצליח בנס להשאר בחיים, בזכות שהיתה לובשת את דמותה של הלטאה בעלת עור הקשקשים הירוק והנוקשה.
והאיש המכשף לא אהב את האשה לטאה.
הוא ידע שכוחות כישופה הם כישופים של אשה קמאית, מחוברת בדרך מסתורית לכוחות עלומים של טבע, שהוא לא הכיר.
הוא ידע כי כוחה עולה על זה שלו, ומבטה מהפנט.
וכך שמר אותה בכח זכרותו, בכח מסורת חייהם, בתוך כוך קטן וסודי, שהאנשים שבאו לסעוד את ליבם בתוך פשטות של יום יום, לא יכלו לשער קיומו.
והאשה לטאה, שהיתה שבויה מרצון ומאונס, בידיו של גבר אכזר ובעל יכולת זה, ידעה, שבכל פעם שהגיע הזמן להכנס אל תוך האש, הוא יידע בדיוק כמה זמן עליה להיות שם.
עד רגע לפני המוות, עד רגע לפני הצפדותה, עד רגע לפני אובדן הכוחות.
והם שניהם מלאו תפקידהם כחלק מכח טבע נעלם, שספר להם ללא מילים את הדרך אל העוצמה, הדרך להיות חלק ממנו, מכוחו הקמאי, הנעלם.
ולאשה הזו, בעלת העור הירוק אפור היתה היכולת לחבור עם אותו כח קמאי, שאפשר לה פעם אחר פעם להכנס אל האש, ולצאת ממנה צרופה, מבהיקה בעורה השקוף שהלך ונעשה דק מפעם לפעם.
ובכל פעם שהגיעה העת, היתה מופיעה בדמות הלטאה, ומיד, ברגע, היתה אסירה שבוייה ואלמת בידיו של אדם.
אדם הצולה לטאה.
וכשידו היתה מחזיקה בה בחוזקה, על מנת שלא תשמט מלהט האש, היא היתה פוערת עיניה אל תוך האש, מצמצמת כאבה על ידי זה שלא זזה, ולו בתנועה הקטנה ביותר, שכל שגיאה, דקה ככל שתהיה היתה עולה לה בחייה.
ריכוז גדול ודיוק רב נדרשו לשניהם, פעם אחר פעם.
ואז, באותה הפעם שאנו היינו נוכחים אקראים בטקס שהתקיים במקום הכי יום יומי שיש, כמו מסעדה מזרחית זו, שהיינו סועדים בה, צעק אחד הגברים שהכירו את הטקס " הָהָאִינָה שלה יוצאת! "
והגבר הצולה, שהיה קצר רוח ורגזן, אחז בקצה זנבה שהלך וטפח, משך אותו ועמו חלק גדול מקרביה הפנימיים, זרק על השולחן, ואמר: " הנה, קח תאכל ".
ומיד אחר כך, שמט את הלטאה על השולחן, והיא נחתה מולנו, גוויה שהיתה באש.
ואז, עיני הלטאה האפורות שקופות החלו לנוע ימינה ושמאלה באיטיות לאה של מי שנצלה באש, עד לרגע לפני המוות, ובתנועות איטיות החלה האשה הירוקה לצאת מתוך גופה של הטאה, שהפך בתנועות מתעגלות ונחשיות שוב לאשה אפלה, שעורה שקוף ובוהק וקורן אור לא מוכר וכהה, והליכתה רומזת שזר לא יבין לעולם לליבה, לתענוג הכאב הצורף, שבכל פעם ספר לה על עצמה, את היותה מכשפת מכושפת, שאינה משתמשת בכוחה זה על בני אדם אחרים, אלה על עצמה בלבד, ובכל פעם היא יוצאת צרופה ומזוככת יותר, וצביעותה, הָ"הָאִינָה" שלה, תופחת בלהט האש, ויוצאת מקצה גופה החוצה, ומשאירה אותה ריקה ושקופה, לאה, ועל סף מוות וחיים חדשים.
האשה הירוקה שהלכה בתנועות מתעגלות אל הפתח הסודי שבקיר קלטה את מבטי הנדהם, ובמבט אחד אמרה לי שאין כל טעם שאנסה לתהות לפשר מעשים אלה, הידועים רק למי שחי באדמות כהות וסודיות של טבע רוחש.
ומבטי בקש ממנה שתברח, שתפסיק להיות אסירה עוורת של הגבר המכשף, אבל עיני הלטאה האפורות שקופות כבר היו הרחק בעבר השני שלי, חותכות עמוק מעבר להוויתי, יודעות סודות שאי אפשר לספרם.