הקרוקודיל
26.9.1995
הקרוקודיל חי במעבה האדמה והמתין לבואי.
הוא ידע בוודאות את בואי, ויכול היה להישאר בתוך התמונה הקפואה עידנים רבים שלא השתנו מעולם, עד לאותו הרגע שבו הופעתי.
ברית הייתה ביני לבין הקרוקודיל, והוא זכר אותה.
אני, שהייתי בשיכחת החלשים, לא זכרתי אותה עד לאותו הרגע בו מצאתי את עצמי באותה הגינה, שבה היה הפתח שהוביל אליו.
ידעתי שעל מנת להיכנס אל מינהרת החיות השומרות, עלי למצוא את הפתח, וכי הפתח מוסתר מעיני כל, ואף מעיני שלי.
כפות רגלי היו היחידות שידעו לזהות את ההבדל שבין סוגי האדמות השונות, והן אישרו לי, שאכן, מתחת לסבך זה שאני עומדת עליו, ישנו הפתח אל הקרוקודיל.
המנהרה הייתה חשוכה מאוד, שקטה ומהבילה, ולמרות שהייתי יורדת בה בבטחה, לא זכרתי את מי אני עתידה לפגוש, ורק ידעתי כי למנהרת החיות השומרות אני יורדת, וכי אחת מהן ממתינה לי שם.
אור עמום וכתום החל להאיר מכוון האדמה, והלך והתחזק.
הייתי כבר קרובה מאוד.
ואז, באחת, נפתח המסך, והם עמדו שם מולי כולם.
בתוך תפאורה של נוף שמעולם לא ראיתי כמותו, שכן היה מעין מדבר ענק, מוקטן לממדי במה, מואר בצבע כתום מהרצפה, ומלא בחיות שקפאו "בדום שתיקה ".
אותו, ראיתי מאחור, קולט אותי מבלי עיניים.
זנבו היה חזק ורחב, ובתנועה אחת, חלקה ושקטה, יצא מקיפאונו, וגלש אל תוך מי הנהר, שחצה את הנוף.
ידעתי שהוא מתכוון אלי. ידעתי את אשר עלי לעשות.
נכנסתי אחריו, אל תוך המים, ושחיתי אל הגדה השניה, שם המתין לי.
כל החיות האחרות, עדיין קפואות, נשארו עדים אילמים, לי ולקרוקודיל.
הוא פער את פיו.
הכנסתי את ראשי אל בין מלתעותיו, עוצמת עיני, וממתינה.
אט, החל הקרוקודיל לסגור את הפה הענק מעל ראשי.
ובדיוק כשהרגשתי את קצה שיניו על העור, עצר.
בעדינות רבה החזיק ראשי, מספר לי על הברית.
ברית שכרתנו אני וקרוקודיל.
ואז ידעתי.
מאום לא יפגע בי מעתה ואילך, מאום לא יוכל לכוחו של קרוקודיל.
הוא ישמור עלי בכל אשר אלך, גדול ועצום, מלתעותיו הן הידיים שיחזיקו אותי מעתה ואילך, בעדינות רבה ובבטחה.
משכתי לאחור את ראשי, וחיפשתי מקום לידי הקטנות בתוך גבשושיות גבו העצום.
הוא רמז לי על מקומות רכים בתוך הרקמה הנוקשה, ואני שלחתי את גופי הקטן מתחת לבטנו, בטן אל בטן, שתי כפות ידי מחזיקות בו, לא בחוזקה.
והוא השיט אותי, הקרוקודיל.
מעדנות הוביל אותי בתוך גלים קטנים מאוד של מים, בתנועות גדולות וחלקות מאוד, של מי שחי עידנים רבים בתוכם.
הייתי ילדתו הקטנה והאהובה של קרוקודיל ענק, שסיפר לי את סיפור ממלכת החיות השומרות, שהמשיכו לקפוא בתוך התמונה שלא זזה, ממתינות לאנשים אחרים, שהיו איתם בברית, עד שיגיעו אליהם.
כי הזמן הזה, היה הזמן שלי ושל הקרוקודיל, ומאום לא הפריע אותנו.
עם הקרוקודיל ידעתי שלווה של זמן העוצר מלכת, של נועם בטן חלקה גדולה ורכה, וגב מחוספס ודוקרני, שרווח עצמו לתת מקום לשתי ידיי ילדה קטנה, האוחזת בו.
הקרוקודיל הוביל אותי שוב אל הגדה השנייה, רומז לי לעלות אל האדמה.
הוא זחל לצידי כברת דרך, ואז עצר.
מולי עמדו, גבם אלי, אריה ונמרה. שניהם קפואים, ממתינים לאות ההפשרה.
ואז חזר בו הקרוקודיל, ובעצב ספר לי ללא מילים, כי יום יבוא, ואני אלך ממנו, אל מעבה המדבר, מובלת בידי נמרה ואריה, בני בריתי העתידים.
אך זמן זה עדיין לא הגיע, וזמן פרידה החל נוקש בשער המנהרה.
הקרוקודיל, בן בריתי הנצחי, הוביל אותי שוב בתוך המים הכהים של ממלכת החיות אל פתח המנהרה.
ידעתי כי לא יוכל לבוא עמי, ידעתי כי הברית קמה לתחייה בנינו, ומעתה, ממקום חייו, ילווה אותי לכל מקום הקרוקודיל שלי.
בפרידתנו לא היה כל עצב.
הוא שם אותי בתוך מזחלת, לצידי קלף הקיסר.
המזחלת עלתה ללא כל קושי, כוחות נעלמים מושכים אותה כלפי מעלה בתוך חושך סמיך מאין כמותו.
מרחוק, בתוך ממלכת החיות השומרות, נשמע הד קול צחוקו של קרוקודיל.
הקרוקודיל שלי.
לח