אח ואחות
31.8.1995
האח אהב את אחותו, בכך לא היה כל ספק.
ראשה הכרות, אותו נשא עמו לכל מקום, היה ההוכחה הברורה לכך, במקום בו הוכחה לא היתה דרושה.
אנשי הכפר החדש קבלו את האח ואחותו בטבעיות רבה, וגם את העובדה שהתהלך כל הזמן עם השק בידו, שכן הם ידעו את מסירותם זה לזו, ואת גודל אהבתם.
האח והאחות היו קרובים זה לזו בגילם, ודומים, בעיקר בעיניהם, שהיו גדולות במיוחד, רחוקות מעט מהרגיל זו מזו, וצבען מתחלף לפי רצונם של הילדים.
הם היו שונים מהאנשים סביבם, למרות שנולדו בו לשני אנשים מאנשי הכפר הישן, שיום אחד, כשהילדים עדיין היו קטנים, אך מספיק גדולים כדי לפנות לשכנים טובים שיאכילו אותם, לא יכלו לשאת יותר את שונותם של ילדיהם, ציידו אותם במעט מזון, והורו להם את הדרך המובילה מן הכפר אל עבר אזור, שמעולם איש לא בקר בו.
הילדים הבינו מיד את הנאמר, למרות שלא נאמרו כל מילים, הושיטו יד קטנה זה לזו, והחלו לפסוע.
ההורים החזיקו בידיהם שני קמיעות שיצגו את שני ילדיהם, ובאישורו של זקן הכפר, שאהב את הילדים, שלחו אותם בתנועות ידיים מהססות אל הדרך שהיתה מטושטשת, שרק מעט אנשים הלכו בה, ומעולם לא חזרו.
הילדים הגיעו אל כפר מוסתר, אחרי ימים רבים של הליכה במעבה הצמחיה הסבוכה, שכמו פערה עצמה לקראתם, וסימנה להם תוואי סמוי שהם קראו אותו בקלות רבה, ופסעו בו בקלות של ילדים מאמינים.
כך, בכפר הקטן, שמנה משפחות מעטות בלבד, קבלו את שני הילדים כשליחי חלומות הזויים, שכן גם הם ראו את שונותם, את מבטם האחר.
הם לא דחו את הילדים, ולהפך, חפצו בם, בקרבתם, והקימו להם מעין סככת ענפים, שהצלה עליהם, ובתוכה ישנו.
יום יום היתה משפחה אחרת דואגת לספק להם ארוחת פירות, ועל אף שהם עצמם אכלו מדי פעם בשר חיות קטנות שצדו בסביבתם הקרובה, מעולם לא הציעו מהן לילדים.
ואז הגיעו הפולשים.
הם היו גבוהים חוורים ורזים, וחייכו לעיתים רחוקות ביותר, חיוך שדמה לחישוק שיניים, ולא הופנה לאף אדם.
מן חיוך מנותק שהילדים מיד הבינו את משמעותו, ונכנסו אל הסככה וחיכו.
הפולשים תפרו לילדה את הפה.
ימים רבים הסתובבה עם פיה התפור, ולא נזקקה לא למאכל ולא למשקה, ולא מתה.
יום על יום נאסף, עד שנעלם הסימן של הפה, ופניה הסתיימו ללא פה, ללא צחוק, ללא נשיקה, ללא מילה.
אילמותה הלמה אותה, והיא לא התלוננה, ולא ביקשה שיתירו אותה.
יחסיהם של האח והאחות נמשכו כשהיו, וההבדל היחידי היה, כשאחיה סובב אליה את גבו בעת שאכל את הפירות שאנשי הכפר המשיכו לספק לו מדי יום ביומו.
אחר, תמיד, נגש אליה, עוטף אותה בידיו הקטנות, ומלטף בעדנה רכה את שערה השחור והחלק, מרכין ראשו אל ראשה.
שערות שחורות וחלקות החלו לצמוח על לחיי הילדה, עד שהגיעו לאורך של כעשרה סנטימטרים.
ואז באו שוב הפולשים, כרתו את ראשה, הכניסוהו לתוך שק, ונתנו בידיו שלאחיה.
וכשבאתי אליו אחרי שנים רבות, והוא כבר נער בוגר, עדיין השק בידו, הוציא את הראש להראותו לי, ובעצב הראה לי איך יוצאות השערות מן הלחי במשיכה קלה.
" היא שתקה הרבה מדי שנים" הסביר לי בצער, עיניו מלאות באהבת אחותו ומסירותו לה.
ושנינו ידענו כי זמן מותה קרב, ולכשיפלו כל השערות לא תשאר בה כל חיות, ותבוא הפרידה.